אנחנו צועדים לכיוון וורנסו (Warenzo).
העולם משתנה כשאתה צמא. הוא מצטמצם. מאבד עומק. האופק מתקרב. (בצפון אתיופיה כדור הארץ נוגח בשמים, קשה וחיוור כפני השטח של גולגולת.) המדבר מתהדק סביבך כמו לולאת חנק. המוח הצמא הוא זה שמכווץ את המרחקים של הבקע. הוא שואב את הקילומטרים מבעד לעיניים, מגדיל אותם ובוחן אותם כדי למצוא כל רמז למים. שום דבר אחר לא חשוב.
אחמד אלמה חסן ואנוכי כיתתנו רגלינו לאורך יותר מ-32 קילומטרים בחום הכבד. נפרדנו מגמלי המשא שלנו כדי לבקר באתר ארכיאולוגי השוכן באזור נמוך באדמת המדבר המקומטת: גונה, מיקומם של כלי האבן הקדומים בעולם. בקבוקי המים שלנו ריקים. אנחנו צמאים, מודאגים ולא חשים בטוב. אנו ממעטים לדבר. (מה אפשר להגיד? לשם מה לייבש את הלשון?) קרני השמש קודחות בראשינו. פתגם שמקורו באפאר (Afar): כשאתה אבוד או צמא, מוטב להמשיך ללכת תחת השמש, משום שבסופו של דבר מישהו יבחין בך. התפתות לחסות הצל ולצנוח תחת אחד מרבבות השיחים הקוצניים תהיה קטלנית: אף אחד לא ימצא אותך. לכן אנו מתנודדים לתוך אחר הצהריים המסנוור – עד שאנו שומעים פעייה חרישית של עזים. אנחנו מחייכים ומתחילים להרגע. עזים משמען אנשים.
המארחים שלנו: משפחה מאפאר החונה על גבעה. שתי נשים צעירות, חייכניות וחזקות. שמונה ילדים בסמרטוטים דקים שייתכן שהיו פעם בגדים. ואישה זקנה – היא אינה יודעת את גילה – היושבת שפופה כמו גמד בצל מחצלת עשוית קנים. שמה הוא חסנה. היא יושבת שם, טווה חוטים באצבעות גרמיות, מאז ראשית הזמן. היא מזמינה אותנו להצטרף אליה, לחלץ את עצמותינו, לחלוץ את נעלינו. היא מוזגת לנו מים – גירניים וחמימים, כה מלוחים, עם אלקליניות כה גבוהה, שהם זורמים במורד הגרון כמו שמן, אך יקרים למרות הכל – מג'ריקן חבוט. היא מציעה לנו מלוא החופן גרגרים צהובים מעץ בר. היא האימא שלנו.
כשאבותינו הקדמונים נדדו מאפריקה לפני כ-60,000 שנים, הם פגשו במינים אחרים של הומינידים. העולם היה גדוש בדודנים מוזרים: הומו ניאנדרתלנסיס, הומו דניסובנס, הומו פלורסיינסיס, ואולי מגוון נוסף של אנשים שלא היו אנשים של ממש.
איך הם חיו? איך הם אהבו? התשובות לשאלות הללו אינן ידועות.
כשפגשנו אותם, ייתכן שכמו המפגש שלנו בראש גבעה נידחת, האם חלקנו איתם מים או אף התרבינו איתם בדרכי שלום כפי שכמה גנטיקאים מציעים? (מחוץ לאפריקה ישנן אוכלוסיות אדם בנות זמננו שמכילות כנראה שני אחוזים של די-אן-איי ניאנדרתלי.) או שמא אנסנו והרגנו, וכך פתחנו את ההיסטוריה הארוכה והנוראה של רצח עם בקרב בני מיננו? (פרננדו רוצי, מהמרכז הלאומי למחקר מדעי של פריז, מצא עצם לסת של ניאנדרתלי שהושחתה על ידי סימני ביתור של שחיטה, אולי קניבליזם, במערה שאוכלסה על ידי בני אדם מודרניים.) מדענים עדיין מתווכחים על התצרף הזה. מה שבטוח הוא שרק אנחנו שרדנו כדי להשתלט על כדור הארץ. זכינו בכוכב הלכת. אך יש לכך מחיר: אין לנו משפחה קרובה. אנחנו קופי אדם בודדים.
קולה העדין של חסנה מרדים אותי.
כשאני מתעורר, אלמה כורע ומשוחח בשקט עם הגברים של מחנה הנוודים. הם חזרו מרעיית העדרים שלהם. אנו לוחצים ידיים. מודים להם, משאירים לחסנה המחייכת חבילות של קרקרים וממשיכים ללכת. אנו ממהרים לפגוש את הגמלים, שהולכים לכיוון וורנסו. בלילה, בזמן שאנו לוגמים מהמים המלוחים שקיבלנו במתנה מסביב למדורה אדומה המתבדרת קדימה ואחורה ברוח, אלמה מספר שהגברים במחנה של חסנה איימו עליו. הוא לא היה מהשבט שלהם. הוא כמעט הכה אותם בראשם באמצעות מקל ההליכה שלו.
