בוא, בוא, היכן שאתה.נווד, סוגד, מאהב העזיבה.אין זה משנה.השיירה שלנו איננה של ייאוש.בוא, אפילו אם שברת את הנדר שלךאלף פעמיםבוא, עדיין, בוא, בוא.- ג’לאל א-דין מוחמד בלכי (רומי)
ביום בהיר על קרקע שטוחה – נוף, נניח, כמו תחתיתו הצהובה של הבקע הסורי-אפריקני בצפון אתיופיה, אשר מקיפה אותי כעת – אפשר לראות עד למרחק של 95 קילומטרים. מדובר ברדיוס של שלושה ימי הליכה. במשך שבע השנים הבאות בחיי, בעוד אני משחזר, ברגל, את נתיביהם של ראשוני בני האדם המודרניים מבחינה אנטומית, אשר צעדו מאפריקה, מרחק זה ייצג עבורי, כפי שייצג עבור אבותינו, את היקום המוחשי שלי, את האופק המגביל שלי.
אני ארמה קצת, כמובן: ערכת התקשורת שאני נושא על גבי כדי לחלוק את המסע הזה תפתח צוהר לאינסופיות דיגיטלית, אשר האבות הקדמונים הנוודים שלנו בקושי יכלו להעלות בראשיהם. אף על פי כן, אני מאמין כי החוויה של פסיעה על פני יבשות, מטר בעקבות מטר, עד שנת 2020, עדיין תחשוף מציאות ביולוגית שאין ממנה מנוס. אנחנו בנויים ללכת. תוכנתנו על ידי הברירה הטבעית כך שנספוג את המשמעות של ימינו תוך כדי הליכה משוחררת-גפיים בקצב של כחמישה קילומטרים בשעה. ובין אם אנו מחשיבים את עצמנו מקוללים או בני מזל על כך שאנו ניצבים על פני כדור הארץ בעת אחוזת הטירוף הזו בהיסטוריה שלנו – אני, למשל, לא הייתי בוחר לחיות באף זמן אחר – קיים שפע של טיעונים הגיוניים להאט את הקצב. לעצור על עומדנו, כפי שעושה אידולי מוחמד, כפרי בן אפאר (Afar), זרועותיו משולבות על גבי מקלות שיטה ששומנו בעבודת יד. להתבונן. להאזין. להביט מעבר לכתפיים, לחפש אחר תכוויני מצפן קדומים יותר. לחבורות הראשונות הללו של הומו ספיינס, אשר סללו את הדרך להיותנו מין עולמי – ציידים-לקטים אשר באופן מוזר אנו יודעים רק מעט על אודותיהם ואשר לדברי חוקרים, ייתכן שמנו רק כאלף נפשות – יש שיעורים חשובים להעביר הלאה. אחרי הכל, הם היו שורדים מושלמים. זו הנחת היסוד של “ההליכה מגן עדן”.
המדע סימן היטב על המפה את התבנית למסלול ההליכה הארוך שלי – התפוצה האנושית העולמית הראשונה מחוץ לאפריקה.
ממאובנים ומסמני די-אן-איי שנמצאו באוכלוסיות בנות זמננו עולה כי בני אדם החלו לטפטף צפונה מחוץ ל”גן העדן” הארכיאולוגי שבבקע הסורי-אפריקני של אפריקה, לפני 50,000-70,000 שנים לערך. כמה טיילים קדומים, אשר נדחקו על ידי לחצי אוכלוסייה או פותו הלאה על ידי תנודות אקלים מיטיבות, צעדו מערבה אל אירופה וככל הנראה חיסלו את הניאנדרתלים. אחרים פנו ימינה לתוך אירו-אסיה. זה יהיה הנתיב שלי. (אין לי מספיק תוחלת ברכיים כדי להוסיף את אירופה ללוח הזמנים שלי. בנוגע לאוקייניה, אליה הגיע האדם באמצעות סירה לפני 50,000 שנים: אני בקושי מצליח לחתור בשחיית כלב.) מהמזרח התיכון אעקוב אחר נתיבי הרפאים של הנדידות העתיקות דרך אסיה לסין, ואז אפנה צפונה אל סיביר הארקטית. משם אפליג בספינה לאלסקה. (הפאונה האמריקנית בה פגשו האמריקנים הראשונים הייתה כה עשירה, עד כי אחד הארכיאולוגים, עופר בר יוסף, הציע כי כדאי לי לקרוא למיזם בשם אחר: “לתוך גן עדן”.) בסופו של דבר, אצעד לאורך האמריקות אל טיירה דל פואגו (Tierra del Fuego), הקצה מוכה הסערות של דרום אמריקה, בו בסופו של דבר אזלו לנו היבשות. שם, צעיר בן 23, ששמו צ’רלס דרווין, החל להצית את כל שרשרת הגילוי מחדש בשנות השלושים של המאה ה-19.
לפני שבועות אחדים, טרם הגעתי לאפריקה, טסתי לאיסלה נבריניו (Isla Navariño) שבחלק הצ’ילאני של טיירה דל פואגו.
רציתי לקבל הצצה מקדימה אל קו הסיום של המיזם שימלא שביעית מחיי. זקנה שהייתה שם, כריסטינה קלדרון, בת 84, בירכה אותי לשלום על סף בקתתה. היא הדוברת טהורת הדם האחרונה של יאגאן (Yaghán) – הקבוצה הילידית שנכחדה תרבותית, אשר דרווין בהה בחבריה בעודם דגים בעירום בחופי הקרח של תעלת ביגל (Beagle). אני מצפה ומקווה לפגוש את קלדרון פעם נוספת, כאשר אצעד במעלה מרפסת החוף שלה בעוד שנים מעכשיו, בחצי כדור ארץ אחר. אך גם רציתי לשאת עמי את מילותיה מעבר לעולם. אנשיה חזו למרחק של כמאה קילומטרים באחד הנופים הבתוליים האחרונים של המין האנושי לפני כ-7,000 שנים. הסברתי לה זאת בספרדית. היא ישבה מול חלונה, משלבת את אצבעותיה, מתבוננת החוצה על הלילה היורד, מבטאת שמות עצמים ובעלי חיים בשפה גוססת שנשמעה יותר כמו מים זורמים מאשר כמו משהו אנושי – מילים מפותלות וגמישות ושקופות. היא ניסתה להיזכר.
תרגום: עדי ויינברגר
